לקוח מהכתבה של עידו א. זן|17.05.23
אורי שחר מייסד ומנכ"ל - על הרעיון שהוביל אותו להקמת מעבר לקול
האינטראקציה איתם מילאה אותי
לתחום של שילוב חברתי הגעתי לא דרך לימודי חינוך מיוחד או חברה. הכרתי במקרה חבר'ה עם מוגבלות שכלית התפתחותית והאינטראקציה איתם פשוט משכה אותי. היא מילאה אותי. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל זה משהו שמלווה אותי מאז ועד היום. באותה תקופה הייתי מוזיקאי לכל דבר, המומחיות שלי הייתה נגינה בגיטרות, ניגנתי עם אומנים, היה לי הרכב והייתי חתום בחברת תקליטים. זה היה העולם שלי. אבל מאותו רגע שפגשתי אותם, התחלתי לתעל את העיסוק במוסיקה לעשייה חברתית ולהציע להם שיעורי מוזיקה - לימודי פיתוח קול, נגינה בפסנתר וגיטרה.
יש לי געגוע גדול לבמה, להחזיק גיטרה ולנגן, אבל מה שאני עושה היום יותר משמעותי עבורי.
בשלב מסוים יצאתי מהמשבצת של 'רק ללמד' והחלטתי להקים מקהלה מיוחדת, במטרה לקדם היכרות טבעית בין זמרים עם וללא מוגבלות. בשביל להצליח במשימה הזאת התחלתי לחקור את נושא השילוב לא רק בהיבט של המוזיקה אלא גם בהיבט החברתי של שוויון זכויות. היום אחרי שנים של פיתוח ידע וצבירת ניסיון בתחום, אני מתרגם את הרעיונות החברתיים הללו לפרקטיקה - מפתח כלים לשילוב, שמשמשים מנצחי מקהלות ומורים למוסיקה בחינוך ופנאי.
חייבים לשנות חשיבה
רוב האינטראקציה עם אנשים עם צרכים מיוחדים בתחום הפנאי, מבוססת על מרכיבים לא טבעיים בתהליך לשילוב חברתי - אנשים עם צרכים מיוחדים הם לא הקבוצה היחידה שמולה התקיים תהליך כזה. לאורך ההיסטוריה, קבוצות עם מאפיינים ייחודיים כמו נשים, שחורים, להט"ב ועוד, שולבו אף הן בזרם המרכזי לאחר שהיו מודרות מימנו, והמרכיבים לשילובן שונים מהמרכיבים שבהם אנחנו משתמשים לשילוב אנשים עם צרכים מיוחדים ושאלתי את עצמי למה זה ככה? למה אנחנו בוחרים להשתמש בכלים אחרים במקום הכלים שאנחנו יודעים שהם עובדים? אני אתן לך דוגמה:
פעילות כמו חוג פנאי למשל, מבוססת על החוזקות האישיות של המשתתפים.. על היכולת שלהם להצליח באותה פעילות פנאי. ועל מה מבוססת רב האינטראקציה שלנו בתחום הפנאי עם אנשים עם מוגבלות? על מתנדבים ועל עזרה ותרומה. ולא על החוזקות שלהם. אם אני מתנדב בפעילות פנאי משותפת לי ולאדם עם צרכים מיוחדים, למשל במקהלה - המדדים שלי להצלחה בפעילות יהיו קשורים למימוש התפקיד שלי כמתנדב, בעוד שהמדדים להצלחה אצל המשתתף עם הצרכים המיוחדים יהיו אחרים לחלוטין וחוסר השוויוניות הזה מחזק את התפיסה שרואה את האדם עם המוגבלות כנזקק, תחת החשיבה, שאם לא הייתי מתנדב, אז הוא לא היה מצליח בפעילות. לכן ההתנדבות, פחות מתאימה כבסיס לפעילות משולבת, ואם נבדוק את זה היסטורית, נראה שמעולם לא השתמשו בהתנדבות ככלי לשילוב.
"אם רוצים לייצר שינוי חברתי – חייבים להתייחס לחוזקות"
תוך כדי התהליך של מיפוי המרכיבים במקהלה רגילה, הבנתי שאם אני רוצה להקים מקהלה שתקדם שילוב חברתי, אני חייב להמציא מודל הפעלה שונה, עם מרכיבים מותאמים לשילוב. וככה נולד המודל לשילוב שוויוני במוסיקה"(קישור למודל שירוץ בסטריפ פוסטים מתחלפים) שמציע פרקטיקה לשילוב, שמבוססת על החוזקות המוסיקליות של זמרים עם צרכים מיוחדים במקהלה ולא על מתנדבים שיבואו לשיר איתם.
אני זוכר שכשהקמתי את המקהלה הראשונה, עלו חששות בקרב הצוות המקצועי, בנוגע למוכנות של אנשים ללא מוגבלות לשלם על פעילות עם אנשים עם צרכים מיוחדים ועל כך שדרשתי שיהיו לכולם אודישנים... - אלה דברים שלא מקובלים בעבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים. אבל זו הדרך הנכונה להקים מקהלה שהחוויה בה שוויונית ושתהיה מבוססת על המוסיקליות של המשתתפים וככה עשינו.
המקהלות שהקמנו עד היום זכו להצלחה ולהכרה רבה על פועלן החברתי והמקצועי, וגם היום הן שומרות על עשייה מקצועית דרך חזרות קבועות, הופעות ושיתופי פעולה בקהילה.
הפער המובנה בין הזמרים הופך למהות המקצועית שלנו
אני מקפיד תמיד לקרוא לכולם זמרים. בהתחלה זה נשמע מוזר למשתתפים, כי הלקות נמצאת שם - היא כל הזמן בחדר ומשפיעה על המיומנויות המוזיקליות ועל האינטראקציה החברתית, אבל כשאנשים פותחים את הפה ושרים – זאת שירה.
המהות של המקהלות שלנו היא החוויה הייחודית שנוצרת במפגש. זאת לא מקהלה רגילה שמארחת אנשים עם צרכים מיוחדים אלא מקהלה שמבוססת על החיבור איתם. המסה של האנשים עם וללא מוגבלות היא הכרחית לשינוי התפיסה. כשיש מספר פחות או יותר שווה של זמרים עם ובלי צרכים מיוחדים, החוויה מתאפיינת במאפיינים של שתי הקבוצות ונוצר משהו חדש באמצע, ולמשהו החדש הזה חתרתי. זה מה שרציתי לעשות.
"מקהלה משולבת מציעה פעילות פנאי שמקדמת היכרות בין אנשים עם מאפיינים חברתיים שונים. זוהי פעילות שאינה מקדשת הישגיות כמדד עיקרי להצלחה אלא עוסקת בחיבור הטבעי בין בני האדם, על בסיס החוזקות והיכולות שלהם" (המודל לשילוב שוויוני במוסיקה).